<h1>או"ז הלכ' אבלות סימן תל"ב</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[מו"ק י"ט ע"ב] בעא מיניה [אביי] מרב' קברו ברגל רגל עולה למנין שלשים או אינו עולה למנין שבעה לא קא מיבעיא לי דלא נהגא [מצות שבעה ברגל] לא סלקי למנין כי קא מיבעיא לי למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים גילוח ותכבוסת נוהגת ברגל דאסיר מאי א"ל אינו עולה ואיתביה רגל עולה לו למנין שלשים כיצד קברו בתחילת הרגל מונה שבעה אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל ורגל עולה לו למנין שלשים תיובתא כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' קברו ברגל וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פדת בריה אפי' קברו ברגל הילכך הלכה למעשה הקובר את מתו ברגל אע"פ שצריך למנות שבעה אח"כ מונה ימי הרגל למנין שלשים למפרע מיום שנקבר המת וכשמונה שבעה אין רבים מתעסקי' בו לנחמו שכבר התעסקו בו ונחמו אותו בשבעה לקבורת מתו בתוך הרגל כדתניא בברייתא דלעיל כל שהוא משום עסקי רבים פי' כגון תנחומין אין הרגל מפסיקו ואין חילוק בין נקבר ביום ראשון של רגל או ביום רביעי וחמישי שכל שעה מונה שבעה אחר הרגל ול' יום מיום קבורה והאי דנקיט בברייתא דלעיל שלשה ימים היינו להודיעך שכמו שינהוג ימים ברגל שכנגד זה א"צ לנחמו בתוך שבעה שנוהג אחר הרגל כדקתני שלשה ימים אחרונים אין מתעסקים בו שכבר נתעסקו בו ברגל לבד ביו"ט אחרון שפסקו רבותי' הגאונים שעולה לו למנין שבעה. וז"ל פר"ח אבל הנקבר ברגל לא חייל עליה אבילות אלא אחר הרגל ונקיט שבעה ימי אבילות מיו"ט האחרון שהוא יו"ט שני ואע"ג דלא נהג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה עכ"ל פר"ח זצ"ל. וזה לשון רבי' יצחק אלפס הלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ז' ימי אבילות מיו"ט האחרון ואע"ג דלא נהג בו אבילות עולה לו ולא נקיט לבתר הרגל אלא ששה ימים בלבד עכ"ל אלפס. וכן נמצא כתוב בשם רב יהודאי גאון דיו"ט אחרון עולה למנין שבעה וגאון אחר השיב מה שנמצא בה"ג בהלכות אבל דיום ח' של פסח עולה למנין ז' לאו דסמכא היא וליתא כלל דלא אשכחן דפלוג רבנן בין קדושת יו"ט ראשון לקדושת יו"ט שני אלא לקבורת מת בלבד וכדרבא [ביצה ו' ע"א] ולקבורה נמי לא אמרן אלא למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אבל לענין אבילות כי הדדי נינהו כדתנן הרגלים מפסיקים ואינם עולים ובתר רגלא כוליה בעי למינקט ז' ואם איתא דיום ח' של פסח ויום ב' של עצרת עולין למנין שבעה לינקט בתר רגלא שיתא ותו לא צריך אלא ודאי אינן עולין כשאר ימי הרגל אע"פ שתשובה זו נכתבה בשם רב יהודאי גאון זצ"ל אין לסמוך עליה דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא כדאמרינן וכך השיב לפני אקלמון מתא הוו יודעין שהלכות אלו של מר רב יהודאי זצ"ל לית חזינא בבבל ביומוי דרב יהודאי אלא בתריה כשיעור מאה שנין אייתינון שבואין לבבל ולא ידעינן היכא אמר מר רב יהודאי מעיקרא רב יהודאי מאור עינים הוה ולא הוה כתב בידיה וכל דלא שמעוה רבנן מפומיה לא תלינן ביה כיון דאית ליה פירכא ולא סמכינן עלה דאמרי' ספרא הוא דטעי א"נ אינש אחרינא כתב בשמיה ע"כ תשובת הגאון. ומ"ש בזו התשובה אם איתא דיום ח' של פסח וב' של עצרת עולין למנין ז' לינקיט בתר ריגלא שיתא ותו לא פי' א"ת ה"נ אלמה תניא הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל מונה ה' אחר הרגל דא"כ לא לינקוט אלא ד' אחר הרגל ולפי דברי הגאונים שפסקו שעולה יו"ט האחרון שמא יש לפרש הברייתא דהכי משמע נמי שאינו מונה אחר הרגל אלא ארבעה והא דקאמר חמשה אחר הרגל היינו אחר עיקר הרגל דהיינו אחר יו"ט הראשון של ימים אחרונים. כתוב בפר"ח מאן דשכיב ליה שיכבא ביו"ט שני של יו"ט האחרון או ביום ב' של עצרת נהיג אבילות בו ביום דהוא יום קבורה והוא מדאורייתא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב נמי ואחריתה כיום מר והוא יום המיתה הלכך יום המיתה דאורייתא ויו"ט שני מדרבנן אתי דאורייתא ומבטל דרבנן ונהיג ביה אבילות כשאר יומי עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבי' יצחק אלפס. וה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורק משיב עליה מדתניא רפ"ק דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים ע"ג בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות פירש"י והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חלה האבילות על האבלים בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעברו ימי האבל. ופורש ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחייל' ונוהג שבעת ימי המשתה עכ"ל הא למדת שאע"פ דרגל דחתן דרבנן הוא אפ"ה מבטל אפי' יום ראשון דאבילות ואני המחבר נראה בעיני דשבעת ימי המשתה דחתן יש להם סמך מן התורה לבטל האבילות כההיא דפ"ק [ז' ע"ב] גמרא ר"מ אומר רואין את הנגעים דתניא וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימים לו [ולביתו] ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי ר' יהודה פירש"י נוהגין היו לעשות שבעת ימי המשתה לחתן. נותנין לו שלא יראה לכהן לא יתחיל לכתחילה בימי חתונה וכן ברגל. ור' אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו' עד ורבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו פי' דלר"י דוקא לדבר מצוה נותנין לו המתנה שלא להראות לכהן אבל לדבר רשות אינו רשות להמתין ולר' אפי' לדבר הרשות הא למדת דמדמי רגל דחתן לרגל דאורייתא כדי לבטל אמירת כהן טמא ואע"ג שאינו טמא עד שיאמר הכהן טמא מ"מ הוצרך רחמנא להתיר המתנה שלא לומר לכהן ש"מ דכרגל דמי לענין מנוגע ה"ה לענין אבלות דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל ומנודה ומנוגע להרבה דברים ואע"ג דרבי פליג ולפי דבריו אין ראיה וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו הא לא קשיא די"ל דההיא דכתובות ר' יהודה היא וכל זה דחקתי עצמי לפרש כדי לקיים דברי הגאונים. ומורי רבי' אבי העזרי היה חולק על הגאונים וגם בספר הדינים של רבי' יהודה כהן חולק ואומר דלעולם נקיט ז' בתר הרגל וכבר היה מעשה במורי הרב ר' יהודה החסיד שהיה יום מיתה ויום קבורה ביום אחרון ולא נהוג אבילות ולא הביא ראיה לדבריו רק שהיה אומר חלילה לי לחלל יו"ט ורבותי שבבהם מורים הלכה למעשה כדברי הגאונים לישב באבילות כשחל יום מיתה ויום קבורה ביו"ט אחרון או ביו"ט שני של עצרת. וכבר היה מעשה באחד שמת ביום שני של ר"ה והצריכו את קרוביו לישב באבילות ע"פ הגאונים ויש שרצו לפטור משום דשני ימים טובים של ר"ה קדושה אחת היא ולשון הגאונים לכאורה משמע כן ששניהם כתבו או ביו"ט שני של עצרת מה הוצרכו להזכיר של עצרת אם אין בדעתם למעוטי יו"ט של ר"ה. וכבר היה מעשה שחל יו"ט ראשון של ימים אחרונים בשבת ובו ביום מתה אשה אחת ונקברה באחד בשבת שהוא יו"ט האחרון והצריך מורי בן ה"ר יעקב בן ה"ר יצחק הלבן זצ"ל לישב קרוביה באבילות כדברי הגאונים מיהו ליתא דעד כאן לא פסקו פר"ח ורבי' יצחק אלפס זצ"ל אלא דוקא שהיה יום קבורה ויום מיתה ביו"ט אחרון אבל כה"ג לא. וזה שפירשנו היכא שקבר מתו ברגל דאינו נוהג אבילות מ"מ דברים שבצינעה נוהג כההיא דפ"ק דכתובות [שם] דא"ר יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צינעה נוהג. ולקמן אפרש דברים של צינעה מאי נינהו. ודוקא קובר את מתו ברגל נוהג דברים של צנעה אבל הקובר את מתו אפי' שעה קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה לגמרי ואינו נוהג אפי' דברי' של צנעה. ולענין קריעה היכא שקבר את מתו בחולו של מועד איני יודע אם חייב לקרוע אם זה כדברים של צנעה שהרבה בנ"א יוצאין בבגד קרוע ולא מתחזי שקרע על מתו ושרי וכ"כ בה"ג להתירא מההיא דתנן בפרק האורג [ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין, ומדלענין שבת פטור אבל אסור לענין קריעה בחוש"מ שרי לכתחילה וקורע על ה' מתים שחייב להתאבל עליהם וקשה דאמרי' בגמ' [שם] ורמינהי הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו [חייב] ואע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה ושנינן ל"ק הא במת דידי' והא במת דעלמא פי' במת שחייב להתאבל עליו אם קרע עליו בשבת חייב דהאי קריעה תיקון הוא והאי דקתני במתני' דפטור אבל אסור היינו במת שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל עליו דהאי קריעה לאו תיקון היא ולהכי פטור אבל אסור א"כ אסור לקרוע בחוש"מ על חמשה מתי מצוה מיהו במסקנא כי מסיק תינח מתו חמתו אחמתו קשיא ושני הא ר"י הא ר"ש פי' ברייתא ר' יהודה דאמר משאצ"ל חייב עליה ומתני' ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ופירש"י מתו אמתו נמי הוה מצי לתרוצי הכי אלא מעיקרא מהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מיתוקמא אלא כר"י עכ"ל א"כ משמע מפירושו דהא דשנינן לעיל דמחלקינן בין מתו לשאינו מתו ליתא לההיא תירוצא אלא מתני' ר"ש היא דאמר משאצ"ל פטור עליה ואפי' קרע על מתו שחייב להתאבל עליו פטור אבל אסור מעתה בחוש"מ קורע אפילו לכתחילה וזה דעת של ה"ג שפסקו בו להתירא וכן הלכה למעשה וכן הורה מורי אבי העזרי הלכה למעשה אבל מורי ה"ר שמחה ראיתי אני המחבר שנקברה אשתו בחוש"מ בפסח וקרע במוצאי יו"ט האחרון ולא קרע בחוש"מ. וראיתי כתוב בשם ה"ג דמי שבאת לו שמועה קרובה בחוש"מ דאסור לקרוע, ולא מסתבר (לו) [לי] ולהתירא נראה בעיני וחייב לקרוע וה"ר משה בר מיימון כתב אע"פ שאין אבילות במועד קורע על מתו במועד וחולץ את כתיפו ומברין את האבלי' לחם במועד כל אלו בחוש"מ אבל ביו"ט אפי' ביו"ט שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין עכ"ל.
